נינה הגיעה אלי בפעם הראשונה בדיוק ביום הולדתה ה- 77. היא סיפרה שלפני שלוש שנים אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי בגלל דיכאון שהתחיל כתגובה לארועים רבים שקרו במשפחה.
באשפוז היא קיבלה תרופות נוגדות דיכאון, אותן המשיכה לקחת כשנה וחצי, וכשהפסיקה אותן הדיכאון חזר. כשהגיעה אלי היא שוב לקחה רסיטל לטיפול בדיכאון, אך ללא הקלה ממשית.
מאז האשפוז נינה לא חזרה לעצמה; קשה לה לקום מהמיטה בבוקר וכשהיא מצליחה לצאת ממנה סוף סוף, באחת עשרה, כל מה שהיא רוצה זה רק לחזור לישון. היא לא מסוגלת להשתלט על הבלגן בבית, קשה לה עם עבודות הבית, הריכוז שלה גרוע וקשה לה להגיע להחלטות ולנהל את ענייני הבית. חוסר התפקוד גורם לה מצוקה רבה, ובמילים שלה – "הלחץ הורג אותי, מפרק אותי, לא נותן מנוח. אני רוצה להיות חופשיה, שדברים לא יעיקו עלי. יש לי תחושה שמשהו עוצר אותי, כאילו קשרו לי את הידיים. אני לא משוחררת. אומרים לי ללכת לחוגים, איך אני יכולה? יש כל כך הרבה עבודה בבית, אני לא יכולה להיות בנאדם לעצמי."
בהמשך השיחה התברר כי נינה דאגה תמיד לכל ענייני הבית וגם עשתה הכל לבד – מהחלטות גדולות הקשורות בנדל"ן ועד החלטות קטנות ויומיומיות כמו איזה בגדים בעלה ילבש. היא גם זו שמכינה ונותנת לבעלה את הכדורים שהוא צריך לקחת, מבשלת, אופה ומנקה עבור כל המשפחה – בעלה, הילדים שלה והנכדים, ואף פעם לא מבקשת עזרה. "כשאני בלחץ של בישולים ואירוחים אני לא יודעת איפה לשים את עצמי. יש לי תוהו ובוהו בראש ולא יודעת איפה להתחיל. כשחושבת שהילדים יגיעו ושום דבר לא יהיה מוכן זה עושה לי לחץ בראש ובנשמה, מפרק אותי. אני יושבת ומחזיקה ידיים על הראש. מבולבלת, חסרת מנוח."
היא סיפרה על ילדות קשה מאוד עם אם שהזניחה אותה, קינאה בה והתאכזרה אליה, ועל התעללות מינית ממושכת שעברה על ידי אחיה וחברו. למרות כל זה, כשאמה שברה את האגן בזקנתה, נינה לקחה אותה מבית החולים אליה הביתה בלי להתייעץ עם אף אחד, וטיפלה בה במשך שנים עד שנפטרה. גם את האח שהתעלל בה לקחה אליה הביתה, ואף היתה נותנת לו כסף כשהיה צריך, למרות שלא היה לה מספיק לעצמה. כששאלתי אותה על כך אמרה: "מי לא מטפל באח שלו? באמא שלו? לא היה להם אף אחד. איך אפשר לזרוק אמא? זו היתה חובתי. אני צריכה לתת דוגמא לכולם. אם לא אתנהג לאמא כמו שצריך, איך הילדים שלי יתנהגו אלי? כשטיפלתי בהם לא חשבתי על מה שעשו לי. זה לא הטבע שלי להחזיר רע למי שעשה לי רע."
ניתוח המקרה
הרמדי שנינה צריכה שייכת לממלכת החי, מכיוון שהתחושה הפנימית של אנשים שצריכים רמדי מממלכה זו היא של השרדות בתנאי תחרות קשה. בשיחה ההומיאופתית זה מתבטא בכך שהאדם מרגיש שמישהו, משהו, או אף הבעיות שלו עצמו באים כנגדו, עושים לו משהו. ההרגשה היא של "או אני או הוא". אצל נינה רואים זאת במילים: '"הלחץ הורג אותי, מפרק אותי, וכו'." התחושות הנוספות שעלו במקרה הובילו אותי למשפחת הציפורים, בה הנושאים העיקריים הם אחריות מול חופש, תחושה שהם כבולים מול תחושה של שחרור, עינוי, ניצול ואכזריות, ועוד. בתוך משפחת הציפורים, הרמדי שהתחושות העמוקות שלה דומות ביותר לתחושות העולות במקרה של נינה היא העקב ( המכונה לפעמים בטעות נץ). העקב מבלה זמן רב יותר מכל ציפור אחרת בחיפוש מזון לגוזלים, ולכן החוויה של יחסים קשורה אצלם בתחושת מחוייבות חזקה וצורך לטפל במשפחה, יחד עם תחושת ניצול. יש להם תחושה שהם כלואים, מושפלים ומנוצלים, וצורך עצום בחופש ובמרחבים. הדאגה שלהם למשפחה היא חומרית בעיקרה.
מעקב
כחודש וחצי אחרי שלקחה את הרמדי, נינה סיפרה שהיא חוזרת לעצמה. היא כבר לא נכנסת למצבי לחץ, ולא עוברת מדבר לדבר, אלא פשוט ניגשת ועושה. יש הטבה משמעותית בחיי היום-יום. היא יותר ערה, יותר פתוחה, הזכרון השתפר והיא קושרת דבר לדבר, ובמילים שלה – "הרמדי פתחה לי את המוח ואת הרעיונות שלא היו שם קודם, פתחה לי את החיים. קודם היו מחשבות על מוות, ועכשיו טוב לי ואני מאושרת. אני מבשלת ארוחות למשפחה בכיף ובשמחה, ולומדת מתכונים חדשים. אני יותר מאורגנת וניגשת נכון לדברים. אני משוחררת מכל התחושות הרעות שהיו קודם. עושה הכל בבטחון, כמובן מאליו. התחלתי לעשות יותר עבור עצמי, כבר לא רצה ועושה לכולם ריבת תפוחים אלא נותנת להם אבטיח. אני עדיין מרגישה רע אם לא מכינה אוכל לבת שחוזרת מהעבודה, אבל עוצרת את עצמי שלא אעשה יותר מדי."
בשנה שלאחר מכן חזרתי על הרמדי ארבע פעמים נוספות, לפי הצורך.
כחצי שנה לאחר תחילת הטיפול, באחד המעקבים, נינה נתנה לי מתנה – תמונה צבעונית של ציפור, עשויה כולה צדפים. התרגשתי מאוד, גם מהמחווה עצמה וגם מזה שנינה לא ידעה שהרמדי שקיבלה ממני שייכת למשפחת הציפורים.
הקליניקות שלי בתל אביב ובפרדס חנה.
לשאלות, ייעוץ וקביעת תור התקשרו אלי ל – 052-2395005
אפשר גם למצוא אותי בפרופיל האישי שלי בפייסבוק, בטופס פנייה כאן משמאל ובמייל: homeodas@gmail.com
להתראות,
הדסיה